אמן השיש בצפון בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

פסק דין

רקע כללי וטענות הצדדים.

עניינה של תביעה זו בדרישתה של התובעת לחיוב הנתבע בתשלום סך של כ- 720,000 ₪.

כפי שנטען בכתב התביעה, התובעת הינה חברה מאוגדת כדין אשר נוסדה בחודש 11/97. מאז היווסדה ועד לאמצע שנת 2008, התובעת ניהלה בסניף הנתבע שבכפר מעיליא חשבון שמספרו 628131 (להלן:החשבון). נטען בסע' 5 לכתב התביעה, כי משך התקופה בה התנהל החשבון אצל הנתבע, הרי האחרון, באמצעות פקידיו, נהג להתנות העמדת אשראים לתובעת בפתיחת ובהפקדת כספים בתוכניות חסכון. כל זאת עשה התובע, בשרירות לב, בחוסר תום לב ותוך הפרת חובותיו הבסיסיות כלפי התובעת.

את תביעתה התובעת תמכה בחו"ד של רו"ח סיגל גרינבוים (להלן:חו"ד), אשר בגדרה המומחית הציגה את הנזקים שנגרמו לתובעת בשל התנהלותו של הנתבע, שכנטען, נהג להתנות מתן אשראים בהפקדת כספים בתוכניות חסכון.

אלה היו בתמצית טענותיה של התובעת אשר קיבלו ביטוי בכתב התביעה. מנגד הנתבע הכחיש את כל טענות התובעת הן במישור העובדתי, האחריות וגם הנזק. לנוכח העמדות קוטביות שגילו הצדדים לא היה מנוס מקביעת מספר ישיבות לשמיעת עדי הצדדים.

מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלה, מר מיכאל שלמה (להלן:המנהל). בהקשר זה אציין כי התובעת הסתפקה בהגשת תצהירו של מנהלה, אשר נערך בעבר למילוי אחר דרישת הנתבעת למתן תצהיר גילוי מסמכים ופרטים נוספים לעניין הנטען בתובענה. היינו, לא הוגש תצהיר עדות ראשית מפורט, גם לא באה הפניה במסגרתו של התצהיר למסמכים כלשהם, כגון דפי חשבון או כל מסמך אחר שעשוים לתמוך בעמדת התובעת.

מנגד, הנתבע הגיש את תצהיר מנהל הסניף וגם שלושה פקידים נוספים שהכירו את התובעת וחשבונה, והיו בקשר עם מנהלה בתקופה שהחשבון התנהל אצל הנתבע. עדים אלה הציגו בתצהיריהם את העובדות תוך התייחסות והפניה למסמכים ששיקפו את הפעולות שנעשו במסגרתו של חשבון זה.

בתום חקירת העדים הצדדים הגישו את סיכומיהם. התובעת פתחה את סיכומיה בהדגישה כי תביעתה מושתת על סע' 7 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן:"החוק"). בכך התובעת גילתה את דעתה מפורשות כי טענותיה סבות סביב הפרותיו של הנתבע להוראה זו האוסרת על תאגיד בנקאי להתנות מתן שירות בקניית שירות אחר. התובעת גם סקרה את פסיקתו של בית המשפט העליון באשר לפרשנות ההוראה הנ"ל, ולאחר מכן היא פנתה בסיכומיה ליישום ההלכה, כפי שנקבעה, על העובדות, שלגישת התובעת, הוכחו במהלכו של המשפט.

בין היתר, התובעת הציגה בטבלה סכומים מהדוחות הכספיים שהגישה ואשר שקפו את היתרות בכל שנה. ממסמכים אלה, כך נטען, עולה כי התובעת הייתה ביתרות חובה בחשבון גם נטלה הלוואות, ובאותם זמנים גם הפקידה כספים בתוכניות חסכון. דבר שמוכיח, כך נטען, כי הנתבע הקפיד להתנות מתן השירות של האשראי והלוואות בהפקדת כספים בתוכניות חסכון שהריבית ששולמה בגינן נמוכה ואף רחוקה מזו שגבה הנתבע בגין חובה של התובעת בעו"ש ובהלוואות.

התובעת גם הציגה בסיכומיה טבלה נוספת המשתרעת על פני כשלושה עמודים. בטבלה זו התובעת סקרה את היתרות בחשבון, מסגרות האשראי וגם החריגה ממסגרות אלו. גם הציגה נתונים אודות ההלוואות והחסכונות, כל זאת בתקופה שתחילתה משנת 1999 ועד סגירת החשבון, שנת 2008. גם נתונים אלה, כך סבורה התובעת, לא מותירים ספק אודות התנהלותו הפסולה של הנתבע, שלא בחל בהפעלת לחצים על הנתבעת לשם הפקדת כספים בפיקדונות ובתוכניות חסכון וזאת כתנאי להענקת אשראים להם הייתה זקוקה התובעת להמשך פעילותה.

התובעת גם התייחסה בסיכומיה לעדותו של מנהלה, שלגישתה, מבססת היא את כל טענותיה. באשר לעדי הנתבע, התובעת בגישה כי בחקירתם הנגדית ניתן היה על נקלה להבחין בכך, שעדים אלה חזקו בתשובותיהם את עמדת התובעת באשר לקיומה של התניה אסורה המגובה בסממנים אובייקטיביים .

לבסוף התובעת התייחסה בתמצית לעניין הנזק והפנתה לחוות הדעת. לשיטת התובעת הנזק הנטען עולה מפורשות מחוות דעת זו, הגם שהנתבע לא ראה לחקור את המומחית לעניין הנזק הישיר גם לא להגיש חוות דעת נגדית מטעמו.

הנתבע הדגיש בסיכומיו כי כל אשר נטען מפי התובעת נותר בגדר טענות בעלמא, מבלי שהונחה תשתית ראייתית משכנעת. התובעת חסכה בהבאת ראיות וגם פרטים מהותיים, שניתן היה להציג באמצעות עדותו של מנהלה. ועוד, גרסתה של התובעת לפיה הנתבע הוליך אותה שולל הינה נעדרת כל בסיס גם אינה מתיישבת עם דברי המנהל בעדותו כי לחברה היה ליווי רו"ח פרטי וגם יועץ פיננסי, נוסף לעובדה שמנהלה הינו איש עסקים ממולח.

עדותו של מנהלה הינה עדות יחידה של מי שלו אינטרס מובהק בתוצאות משפט. נוסף לעובדה שהעד חסך בהבאת נתונים עובדתיים בסיסים, הרי עדותו התאפיינה בטענות כלליות ולא זכתה לאף חיזוק אובייקטיבי. התובעת כשלה, כך נטען, בהנחת תשתית שתצביע על קיומו של מתאם במישור המהותי והראייתי בין אותן תוכניות חסכון לאשראי שניתן. לא הוכח כי האשראי ניתן תחת התנאה, גם לא הוכח כי בין אשראי זה לחסכונות קיימת קורלציה לא בזמן ולא בסכומים. התובעת לא הצליחה, לא באמצעות עדות מנהלה גם לא חוות הדעת, ולו להצביע על מקרה קונקרטי בודד שבכוחו ללמד אודות קיומו של בסיס לטענותיה. חו"ד כללה חישובים המבוססים על נקודת מוצא מופרכות ושחזורים לחשבון שאין בינם לבין ההסכמים שנכרתו בין הצדדים ולא כלום.

הנתבע בסיכומיו התייחס בהרחבה לחו"ד, בהדגישו שהינה מופרכת גם אין בה כדי לפטור את התובעת מחובתה להנחת והוכחת התשתית העובדתית הדרושה. גם הטבלאות אותן שטחה התובעת בסיכומיה לא ברור מקורן, הינן אפופות עמימות ובודאי שאין בהן כדי להוכיח את הטעון הוכחה.

דיון והכרעה.

ציינתי מקודם כי התובעת השליכה את יהבה על סע' 7(א) לחוק הקובע בזו הלשון:

" לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי"

סעיף זה והאיסור שהוא מקפל בחובו זכו להתייחסות מקיפה בפסיקה. כפי שנקבע, התניה האסורה בהתאם לסע' 7(א) לחוק מתקיימת שעה שהבנק התנה מתן שירות כשלהו בקניית שירות אחר, זאת כאשר לא קיים קשר עסקי סביר בין השירות שהתבקש ע"י הלקוח לתנאי שהציב הבנק. לעניין ההתניה, נקבע רבות כי די בהוכחה כי:" נוצרה אווירה של לחץ סמוי שהופעל עליו, אשר בעקבותיו נאלץ לפתוח תוכניות החסכון לשם קבלת האשראי מהבנק" ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ואח' פד"י נ"ד (2), 145, 156). עם זאת חשוב להדגיש:" אווירה מעין זו כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה" ( ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים פד"י נג (1), 577, 586). הווי אומר, חייב להתקיים מתאם במישור המהותי והכוונה לקשר סיבתי בין פתיחת תוכנית החיסכון לשירות שהתבקש מלכתחילה מאת הבנק. ניתן להוכיח קורלציה זו ע"י עדותו של הלקוח וחיזוקה באמצעות סממנים אובייקטיביים, כגון הסמיכות במועדים, הקרבה בין הסכומים, חוסר הגיון כלכלי, ועוד נסיבות אובייקטיביות אחרות ( עניין "בנק המזרחי" שלעיל עמ' 156).